החולים שמתעקשים, שמערערים על הסירוב ושלא מהססים לעשות כל מה שצריך כדי לקבל את הרישיון לשימוש בקנאביס רפואי הם כמובן אלה שיש להם התנסות קודמת עם הצמח, "התנסות לא רפואית" אם תרצו. בקיצור – "הסטלנים".
הם, המודעים היטב להבדל המשמעותי באיכות החיים עם או בלי קנאביס, לא יניחו לא לפרופ' גמזו ולא לנהלים ולוועדות שלו למנוע מהם את התרופה! במובן מסויים, נעשה איתם מעין צדק היסטורי: המדינה מפצה אותם עכשיו על שנים של רדיפת שווא… אבל מה עם כל החולים שאין להם ניסיון מעשי קודם עם קנאביס?
נתמקד למשל ב"סבתא דבורה" (השם בדוי אך הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי), אשה חרדית כבת 75 הסובלת מכאבים כרוניים כתוצאה מקריסת עמוד השדרה. טופלה במיטב משככי הכאבים הכימיים ללא הטבה או הקלה משמעותית:
"שום דבר לא עוזר, גורנישט!" היא סיפרה לי ושלפה תוך כדי כך מתיק היד שלה חפיסות של כדורי ארקוקסיה, פרקוסט ועוד.
לכאורה, מועמדת אידאלית לטיפול בקנאביס רפואי: הכאב שלה הוא ללא ספק כרוני, הטיפול התרופתי נוסה ללא הטבה במצבה ולאור גילה המתקדם אני מניח שאין מה לחשוש מכך שהיא תלך ותמכור את התרופה בשוק השחור. ובכל זאת, מהם סיכוייה לקבל את האישור?
נתחיל מכך שאם אין לסבתא דבורה בן או נכד המכירים את הקנאביס מתוך התנסות אישית ואשר יספרו לה על יתרונותיו וסגולותיו, אין לסבתא דבורה שום סיבה או מניע לבקש מהרופא את ההמלצה לשימוש רפואי בצמח. הרי משרד הבריאות איננו מיידע את הציבור ואיננו מפרסם את אפשרויות הטיפול בקנאביס הרפואי.
היות ועל פי חוק אסור למגדלי הקנאביס המורשים לקדם מסעות פרסום לתוצרתם (בעוד שלחברות התרופות מותר לפרסם כאוות נפשם) ואילו הרופאים לעתים נדירות למדי יהיו אלה שיציעו את הטיפול לחולה, כיצד אמורה סבתא דבורה לדעת שיש קנאביס רפואי?
נניח שסבתא דבורה צפתה בתכנית טלויזיה כלשהי, התודתה לסגולותיו הרפואיות של הקנאביס והשתכנעה כי שווה לה לנסות. בביקורה הבא אצל הרופא היא שאלה: "דוקטור, שמעתי שיש דבר כזה שנקרא קנאביס רפואי. מה דעתך?"
רוב הסיכויים שהוא ישיב משהו בנוסח:
"אני מצטער גברת דבורה, אצלנו יש הוראה – לא לתת סמים. חוץ מזה גברת דבורה, אני לא חושב שבגילך כדאי לך להתחיל לעשן סמים. אני לא רוצה שתהפכי לנרקומנית!"
ואולם, אותו רופא לא יהסס לצייד את סבתא דבורה במרשם נוסף לאוקסיקונטין או לליריקה, שניהם כדורים כימיים, ממכרים ובעלי תופעות לוואי שליליות רבות.
סביר להניח כי מרבית החולים יקבלו את דברי הרופא כ'תורה מסיני' ובזאת יסתיים הניסיון שלהם לקבל קנאביס רפואי.
על מנת שסבתא דבורה תוכל להמשיך במסע לרישיון, יהיה עלינו להניח שסבתא דבורה הגיעה לאחד/ת הרופאים הבודדים שאני מכיר, רופאים שעובדים על פי מצפונם ומוכנים להמליץ לחולים על טיפול בקנאביס למרות הזמן והטירחה הרבה הכרוכים במילוי הטופס הממוחשב, המפורט והארוך ובתכתובת המרובה הצפוייה להם עם משרד הבריאות עד לאישור ההמלצה.
מתוך 100 חולים הנמצאים במצב רפואי זהה לזה של סבתא דבורה, כמה יצליחו להגיע לרופא המתאים ולקבל ממנו או ממנה את ההמלצה?
נניח כי סבתא דבורה היא אחת מהם:
עתה, למרות שקיבלה המלצה מרופא מומחה לכאב, יהיה עליה לקוות שההמלצה תאושר על ידי אחד משלושת הרופאים הפסיכיאטרים היושבים בבית החולים אברבנאל בבת ים – ד"ר יהודה ברוך, ד"ר מלכה לזר או ד"ר מוטי משיח.
הנימוקים לדחיית המלצת הרופא המומחה יכולים להיות, כפי שראינו, רבים ומגוונים:
"חתימת הרופא איננה ברורה",
"שאלון הכאב הגיע ריק",
"שאלון הכאב הגיע לא ברור",
"אין עדות למיצוי הטיפול התרופתי",
"אבקש מעקב סדיר במרפאת כאב במשך שנה",
ועוד.
לרוב מדובר בדחיות טכניות או בבקשה לקבלת מידע רפואי נוסף על החולה: את זאת ניתן היה לעשות בשיחת טלפון קצרה לרופא, אבל משרד הבריאות מעדיף לעשות זאת בדרך אחרת – הוא שולח מכתב לרופא.
הרופא, אשר גם כך בקושי מתמודד עם העומס הרב המוטל עליו, לא תמיד מוצא את המכתב ולא תמיד מוצא את הזמן כדי לבשר לחולה כי המלצתו לא אושרה.
וכך, במשרד הבריאות אומרים לחולה כי "נשלח מכתב לרופא", הרופא טוען – "לא קיבלתי שום מכתב" ואילו החולה, הוא נותר ללא מענה וללא יכולת לערער…
מרבית החולים, בעיקר הקשישים, לא ימשיכו במסע לאחר שהמלצת הרופא המומחה שלהם תידחה.
הם יקבלו את הסירוב ויצאו מתוך הנחה מוטעית ש"משרד הבריאות יודע מה הוא עושה". הם יוותרו על הקנאביס ועל השיפור באיכות החיים ממנו יכלו ליהנות.
נחזור לסבתא דבורה – הבה ונניח שסבתא דבורה גילתה איכשהו כי המלצת הרופא נדחתה והיא תצליח לשכנע את הרופא לכתוב ערעור:
יחלפו מספר שבועות נוספים בטרם היא תגלה (במקרה הטוב) שהערעור התקבל – והנה, היא תקבל סוף סוף הודעה שאישרו לה את הטיפול.
כמה, מתוך אותם 100 חולים שיצאו עם סבתא דבורה לדרך, יצליחו להגיע לשלב הזה?
יחלפו מספר ימים נוספים בטרם סבתא דבורה תקבל טלפון כדי לתאם את המועד בו היא תעבור "הדרכה": כיום, משרד הבריאות מחייב את כל החולים לעבור הדרכה, מבלי לקחת בחשבון שיש הבדל משמעותי בין הדרכת חולה חסר ניסיון שמעולם לא עישן קודם לכן – לא מריחואנה ואף לא סיגריות, לבין הדרכת חולה שקנאביס מהווה, מזה שנים, חלק בלתי נפרד משגרת יומו:
כיום, בשני המקרים, ההדרכה שיקבלו החולים תהיה… זהה!
לא מזמן התקשר אלי מטופל שמתגורר באחת הערים החרדיות. הוא קיבל את הרישיון, אולם חושש מתגובת השכנים למראה מדריך או, רחמנא ליצלן, מדריכת הקנאביס, אשר יגיעו לביתו. גם האפשרות האלטרנטיבית להגיע בעצמו לבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל ולעבור את ההדרכה שם הרתיעה אותו.
"האם תסכים שנעשה את ההדרכה אצלך?" שאל אותי.
הסכמתי, וכשבוע לאחר מכן נפגשנו אצלי בבית – המטופל החרדי ומדריכת הקנאביס.
המדריכה, אשר העידה על עצמה כי מעולם לא התנסתה בחומר, פתחה בהסבר כללי על הצמח ועל השפעתו. לאחר מכן היא הציגה את הערכה שהביאה למטופל ובה בקבוקון של שמן ומספר סיגריות מגולגלות:
"אתה מדליק את הסיגריה, לוקח שאיפה אחת – ומכבה," הסבירה המדריכה: "בשבוע הראשון אתה לוקח שאיפה אחת בבוקר, שאיפה אחת בצהריים ושאיפה אחת בערב. בשבוע השני אתה יכול לקחת 2 שאיפות בבוקר, אבל עדיין רק שאיפה אחת בצהריים ואחת נוספת בערב. בשבוע השלישי אתה יכול לקחת 2 שאיפות גם בצהריים, וכך הלאה."
"אני יכול להדליק עכשיו?" שאל החולה בהתרגשות ולאחר שהמדריכה אישרה, הוא הדליק את הסיגריה ולקח שאיפה הגונה.
"עכשיו אתה מכבה את הסיגריה," הודיעה לו המדריכה שכבר החלה לרשום את החשבונית:
הדרכה 220 ש"ח
ערכת הדרכה 370 ש"ח
שינוע 50 ש"ח
סה"כ 640 ש"ח
המטופל כיבה את הסיגריה, שילם והמדריכה המשיכה בדרכה למטופל הבא.
"נו," שאלתי אותו, "אתה מרגיש משהו?"
"לא, שום דבר. עדיין כואב לי באותה המידה", הוא השיב, מאוכזב:
"יכול להיות שהתרופה הזאת לא מתאימה לי?" שאל בחשש.
הצעתי כי נמתין מספר דקות, אולי ההשפעה בכל זאת תורגש. בינתיים ניגשתי למטבח והכנתי לנו תה.
"מרגיש משהו?" שאלתי שוב כחלוף חמש דקות.
"שום דבר. חבל על הכסף!" הוא השיב נחרצות.
"האם נראה לך שתתמיד בטיפול"?
"חבל על הזמן, חבל על הכסף", השיב, נימה של אכזבה וכעס בקולו.
אני מניח שכך מגיבים מרבית החולים חסרי ההתנסות המעשית עם הצמח. כשד"ר יהודה ברוך אומר שכ-15% מהחולים לא מחדשים את המרשם, הוא מתכוון בוודאי אליהם.