נושא ההדרכה הוא אחד הנושאים הזועקים לשינוי. אינני יודע מי הגה את הרעיון של ה"שאיפה אחת בבוקר" וכו', אבל אין לי ספק שמי שאישר את הנוהל הזה מעולם לא חווה בעצמו את השפעת הצמח.
נשוב למטופל החרדי שהרגע הוציא למעלה מ-600 שקלים, אוחז בגבו הכואב ומביט באכזבה בערכת הטיפול שקיבל:
מאחר ואינני יודע מה איכות הקנאביס באותן סיגריות מוכנות, הכנתי לו סיגריה קטנה מהחומר הרפואי שאני מקבל. הדלקתי אותה, הושטתי לו אותה וביקשתי כי יקח 3 שאיפות:
"עדיף שאיפות קטנות, כאלה שתוכל להשאיר בריאות יותר זמן כדי לאפשר לחומר להיספג," הסברתי.
לבחור היה ניסיון קודם בעישון סיגריות כך שלא הייתי צריך ללמד אותו את פעולת העישון עצמה. כאשר מדובר בחולים שלא יודעים לעשן, או בכאלה שחושבים שהם יודעים אך אינם מכניסים את העשן לריאות, אזי תהליך ההדרכה יהיה שונה ויהיה עלי לשים לב לכמות העשן הנשאפת על ידם בפועל.
כ-5 דקות לאחר השאיפה השלישית כבר ניתן היה להבחין בשינוי מסויים על פניו: הבעת האכזבה פינתה מקומה לחיוך קטן, עיניו נדלקו שוב, הוא הרים ראשו, הישיר אלי מבט ואמר בשקט, כאילו מתקשה להאמין:
"לא כואב לי!"
הוא נעמד, פסע מספר צעדים לאורך החדר: "לא כואב לי!" מלמל לעצמו: "לא הרגשתי כך מזה שנים!"
ובכן ד"ר ברוך, לפחות לגבי החולה הזה אתה יכול להיות בטוח שהוא יחדש גם יחדש את הרישיון שלו. יתר על כן, לאחר שאדריך אותו כראוי הוא אף יבקש בקרוב הגדלת מינון!
נחזור לרגע לאותם 100 חולים במצב רפואי זהה לזה של סבתא דבורה אשר היו איתה בתחילת הדרך:
כמה מהם יפיקו בסופו של דבר את מירב התועלת הרפואית מהצמח וגם יחדשו את הרישיון למרות אותה "הדרכה" שקיבלו?
ובכל זאת הגענו, לדברי שרת הבריאות יעל גרמן, לכ-14,000 מטופלים בעלי רישיון:
אל לו למשרד הבריאות להיות מוטרד מהמספרים הגדולים של הרישיונות שהונפקו. עליו להיות מוטרד מכל אלה שלא הונפקו שכן מאחורי כל רישיון שסורב ישנו אדם שנגזר עליו לסבול מכאבים מיותרים ונמנעת ממנו היכולת לחוות שיפור משמעותי הן במצבו הרפואי והן במצבו הנפשי.