יעוץ אישי והדרכה

הדרכה ראשונית – מדוע זה חשוב?

ישראל (שם בדוי), צעיר חרדי בן 24, הגיע אלי בשל הכאבים

 הכרונים הקשים מהם הוא סבל מאז עבר תאונת דרכים 7 שנים קודם לכן.

לאחר שבדקתי את התיק הרפואי שלו וראיתי שהוא אכן עומד בקריטריונים של משרד הבריאות לצורך קבלת טיפול בקנאביס רפואי וכי אין התוויות פסיכיאטריות נוגדות, הפנתי אותו לרופא כאב.
"תגיד, יש מצב שהקנאביס לא משפיע על כל אחד?" שאל כאשר התקשר אלי חודש לאחר מכן כדי לבשר לי שקיבל את הרישיון.

"למה אתה מתכוון?" חקרתי.

"אני עושה בדיוק מה שאמרו לי לעשות בהדרכה, אבל אין 

שום הקלה בכאב!" אמר בנימה מאוכזבת: "אני לוקח שאיפה אחת בבוקר ומכבה את הסיגריה, שאיפה אחת בצהריים ושאיפה אחת בערב, ואין לי שום הקלה בכאב!"

בהמשך התברר לי כי אכן, זו ההנחיה שמקבלים חולים חדשים ממדריכי הקנאביס הרפואי שנשלחים אליהם מטעם הספקים:

שאיפה אחת בלבד בכל פעם, ולכבות את הסיגריה.

מה הפלא שישראל לא חש בשום הקלה?
הצעתי לו לבוא אלי לצורך קבלת הדרכה, הפעם באופן אישי ממני.

בניגוד לעמדת משרד הבריאות הגישה שלי היא כי מתישהו, בעת התקף כאב קשה וחזק במיוחד, המטופל עשוי ליטול שאיפה אחת יותר מידי ואז – לחוות את תופעת ה'סוטול'.
למרות שזו בדיוק הסיבה לשמה מיליוני אנשים ברחבי העולם מעשנים מריחואנה, הרי שעבור חולים שלא מעוניינים להיות מסטולים, בעיקר אם זה ללא הכנה נפשית מוקדמת, החוויה עשויה להיות טראומטית במיוחד.
לכן, אני מעדיף שהם יחוו את חווית ה'סוטול' איתי, בנוכחותי, וכך הם לא יכנסו לפאניקה אם זה יקרה להם שוב בעתיד, כשהם לבד.

ישראל קיבל את הצעתי וכעבור מספר ימים נפגשנו.
הכנתי סיגריה, הדלקתי והגשתי לו אותה:
"קח שאיפה קטנה, כדי שתוכל להשאיר אותה בריאות כמה שיותר זמן מבלי שזה יגרום לך להשתעל ומבלי שזה יגרום לך לגירוי", הנחתי אותו.
למרות שהוא לקח שאיפה גדולה למדי, הוא לא השתעל.
"עכשיו קח שאיפה נוספת" אמרתי והוא מיהר לבצע, מחזיק את העשן היטב ופולט אותו באיטיות בסילון דק.
"יפה", אמרתי והושטתי לעברו את היד כדי לקחת ממנו את הג'וינט, אולם הוא הפתיע אותי ובמקום להחזיר לי את הג'וינט הושיט אותה אל פיו ולקח שאיפה נוספת, הפעם ארוכה וחזקה ככל שרק יכל, כיאה
למי שמעשן מרלבורו אדום מאז חגג בר מצווה:
"אל תדאג, לא יקרה לי כלום", הוא אמר בבטחה והחזיר לי את הג'וינט.

השאיפה הנוספת שהוא לקח הייתה הרבה הרבה מעל ומעבר למה שהתכוונתי לתת לו, כדי שיתאפשר לו לחוות "סוטול קל".

אכן, לא חלפו מספר דקות ועיניו החלו לרצד במהירות מצד לצד. ניכר היה כי הוא חש באי נוחות, וכאשר שאלתי האם הוא בסדר הוא ענה לי:

“לא, ממש לא. אני לא יודע מה קורה לי, מה זה הדבר הזה?" בנימה שהייתה ספק מודאגת וספק מסוקרנת.

“אל תדאג, זה יעבור,” אמרתי לו, “לקחת שאיפה אחת יותר מידי, אבל זה יעבור”.

הוא המשיך להביט לצדדים, כאילו הביט בפיות או במלאכים שמרחפים מעלינו, ושאל כעבור מספר שניות “אתה בטוח שזה יעבור?”, כשניכר היה עליו כי מדובר באכזבה מסוימת.

“כן, זה יעבור”, השבתי בחיוך, וחשבתי לעצמי שאם הוא מאוכזב מכך שהחוויה תעבור, משמע כי אין היא רעה במיוחד עבורו למרות כמות העשן האדירה שספג.

לפתע חלה תפנית קריטית בעלילה:
"אני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לצאת מזה עכשיו!" הוא הודיע לי בנימה תקיפה.
"בוא תשכב על הספה, תרים רגלים, תרגיש נח, אני אכין לנו כוס תה ומשהו מתוק לאכול", הצעתי: "אתה תצא מזה, אבל זה יקח קצת זמן…"
"לא, אל תעזוב אותי!" הוא לפת בידי וצעק: "אני מרגיש שאני הולך להשתגע, מה עשית לי? אני רואה כל מיני דברים לא הגיוניים, השם ישמור!"
"ישראל, תביט אלי רגע, תביט לתוך העיניים שלי" אמרתי באיטיות והנחתי ידי על כתפו:
"אתה לא הולך להשתגע. אני מבטיח לך שזה יעבור" הוספתי בקול הכי רגוע שיכלתי:
"אתה לא הבנאדם הראשון שלקח שאיפה אחת יותר מידי!"
"תוך כמה זמן זה יעלם?" שאל והתיישב על הספה, מבט מפוחד בעיניו.
"טסת פעם לחו"ל?" שאלתי.
"בודאי, למה אתה שואל?"
"כי מה שאתה עובר עכשיו מאד דומה לטיסה: בהתחלה אתה יושב במטוס, הוא עדיין לא התניע ואתה מרגיש שכלום לא קורה. ואז הוא מתניע ומתחיל להמריא… הוא עולה, עולה ועולה עד שהוא מגיע לגובה
הרצוי ואז הוא נשאר בו עד שהוא מגיע ליעד ונוחת", לוויתי את דברי בתנועת יד המדמה את תנועת המטוס.
"איך זה דומה?" שאל.
"עד לפני כמה דקות היית בשלב שאתה יושב במטוס והוא עדיין לא התניע, היית בטוח שכלום לא קורה. עכשיו עברת לשלב שבו המטוס החל להמריא, אבל אני אשאר איתך עד שננחת ביחד בבטחה".
"מתי זה יקרה, מתי ננחת?" שאל.

"בוא ננסה להבין היכן אנו נמצאים עכשיו: האם מרגע לרגע אתה מרגיש יותר ויותר רע, או האם אתה מרגיש עכשיו בדיוק כפי שהרגשת לפני 2 דקות?"
"יותר גרוע" הוא השיב מיד ללא היסוס: "אני הולך להשתגע, נכון? תגיד לי את האמת!"
"לא ישראל, אתה לא הולך להשתגע. אתה עדיין נמצא בשלב ההמראה…"

שכנעתי אותו לשתות קולה ולאכול שוקולד, שהרי ידוע שמתוק מרגיע סוטול או לפחות הולך איתו טוב ביחד וניהלתי איתו שיחת הרגעה עד שהודיע לי:
"זה הפסיק להחמיר, אני עדיין מרגיש לא שפוי, אבל זה לא מחמיר!"
"יפה, עכשיו עברנו לשלב שהמטוס הגיע לגובה הרצוי ואפשר לפתוח את חגורת הבטיחות. השלב הבא יהיה הנחיתה…"

את יתרת "זמן הטיסה" העברתי לו בתרגילים של דמיון מודרך. כחלוף שעה נוספת נחתנו, או יותר נכון –  הוא נחת. הכאבים הפיזים עליהם הוא התלונן נעלמו לדבריו, כלא היו:
"זו הפעם הראשונה מאז התאונה שאני לא מרגיש שום כאב!" אמר לי לאחר שעבר את 'ביקורת הדרכונים' קרי "תמה ההשפעה הפסיכותרופית" או כפי שהוא הגדיר את זה: "חזרתי להיות נורמלי".

מספר ימים לאחר מכן נפגשנו שוב, וכך הוא סיפר:

את ישראל פגשתי ב-2010, מאז הדרכתי ולוויתי אלפי מטופלים נוספים בתהליך קבלת הרישיון ו/או השימוש הראשוני בקנאביס.

אחד הדברים העיקריים שלמדתי בדרך הוא שכמו עם כל אלמנט אחר בטבע, גם עם צמח הקנאביס מילת המפתח היא “מינון”.

מינון נמוך מידי יתברר כלא יעיל ואילו מינון גבוה מידי עשוי לגרום למסע אותו עבר ישראל.

אם ישנם מטופלים שחווים מצבים דמי פסיכוטים עקב שימוש בקנאביס, האשמה היא לא בקנאביס אלא בחוסר הידע של המטופל לגבי המינון המתאים לו ולגבי מהות ה-‘סוטול’: מצב של ‘סוטול’ לא חייב בהכרח להיות חוויה רעה או שלילית, הרי בטרם נודעו מחדש סגולותיו הרפואיות של הצמח, מיליוני אנשים עישנו אותו במשך אלפי שנים – דווקא בגלל הסוטול!

כאשר האדם נמצא תחת השפעת קנאביס במצב של "סוטול" גלי המוח שלו עובדים על תדר אלפא, אותו תדר עליו הם עובדים במצב של מדיטציה.

את אותה ‘בהלה’ שאחזה בישראל ניתן להמיר לאנרגיית ריפוי עצמי חזקה ועוצמתית ביותר.

מעבר לכך, כאשר הלא נודע ולא מוכר הופך למוסבר ורגוע, גם הפאניקה הראשונית הכי גרועה בעולם לא תפריע ליכולתו של המטופל לשקוע בהליך טיפול אפקטיבי שיביא לשיפור במצבו.

Lorem ipsum dolor sit amet, consectetuer adipiscing elit, sed diam nonummy nibh euismod tincidunt ut laoreet dolore magna aliquam erat volutpat.